באחת השבתות של דצמבר 2007, ביום שטוף שמש חורפית,
שוטטתי לי בין גניה ורחובותיה של העיר חולון.
באחת הפינות של גן "הרצל" בעיר התקבצו להם חבורת מבוגרים,
התחממו בשמש הנעימה ושיחקו דומינו ושח-מט להנאתם.
השקט, השלווה והמשחק משכו אותי אליהם לבוא ולהתבונן
במהלכים שלהם על הלוח המשובץ.
לידי עמדו ילד כבן תשע ואשה צעירה.
הנחתי שגם הם עברו שם, כמוני,
במקרה ונשארו לרגע לצפות במשחק.

אך טעיתי, מטרתם היתה שונה
והם לא הסתפקו בצפיה בלבד.
האשה הצעירה, אמו של הילד (מסתבר)
טענה שבנה הוא שחקן שח מחונן וראוי
שיציג את יכולותיו בפני ה"פרלמנט" של הגן.
שני השחקנים ששחקו באותו הזמן התרצו
לבסוף והסכימו לתת לילד צ'אנס
ולהתמודד מול המנצח בינהם.
הילד, שלא הוציא הגה כל אותו הזמן,
נראה מעט מבוהל (אך לא ברמה קלינית)
ונראה שהוא יוכל לשרוד מבלי לפרוץ
בבכי או להתקף בפיק ברכיים.

הולך להיות מעניין.

לאחר שהסתיים המשחקון בין שני אמני
השח המקומיים, פינה המפסיד את כיסאו
עבור הילד (שהתחיל להראות סמני לחץ
מורגשים יותר).
הלה בלע רוק, תקע מבט מלא רחמים באימו
ואח"כ באדם מבוגר נוסף שצפה בנעשה
(שהסתבר בדיעבד שהוא סבו, אבי אמו, שהיה המוח מאוחרי המעשה),
התיישב והחל לסדר בייחד עם יריבו את הלוח.
בינתיים התקבצו עוד כמה סקרנים מסביב לשולחן,
דבר שלא הוסיף לבטחון של העולל המסכן.

המשחק התחיל. הילד הניע חייל למרכז הלוח,
יריבו ענה לו בהזזת כלי אחר....אחת....שתים....שלוש....ארבע.....חמש....שח-מט!!!
המסכן אפילו לא הבין מה קרה,
כשאלוף ה"פרלמנט" השכיב את המלך שלו על צידו.
(אני חושב שזה היה מט סנדלרים, אבל אני לא בטוח)

באוויר נשמעו לחששיוית ופה ושם צחקוקים.
המנצח ניסה להחמיא לילדון אבל אף
אחד ממש לא שם לב לזה.
הילד קם, נשם לרווחה, לחץ את ידו של ירובו
(לאחר שסבו הפציר בו) נתן יד לאמו והלך, ללא להוציא הגה מפיו.

נשארתי שם עוד דקה או שתים, התבוננתי סביבי
וראיתי איך הדברים חוזרים למסלולם במהירות.
וכאילו לא קרה דבר, הילד אמו וסבו כבר היו
הרחק משם, זוג שחקנים אחר כבר היו שקועים
במשחק חדש וה"פרלמנט" של הגן כבר
עבר לדבר על פוליטיקה אחרת.

בחיוך רחב התחלתי לגלגל את הסרט
הגמור חזרה לקופסה שלו.
הרגע הזה לא יעלם בתהום העבר.
הוא נצרב באמולסיה.
הוא שמור.

דותן גור-אריה